בוקר קשה

אחרי שנתיים ושלושה חודשים,

הולך לסל המחזור לבד

להשיב ליקום עוד אוסף של מיכלים דביקים:

בקבוקים שפוכי אוויר,

קופסאות עם שאריות של פעם

כשעוד היה טוב.

אחד אחד אני נפרד מהם -

חש את השקית בידי מקלילה ומתגמשת

אחרי שהעמסתי עליה יתר על המידה.

עכשיו,

כל שנותר הוא לכווץ אותה לגוש קטן

מקומט

ולדחוף בחריץ העמוס מידי –

לצד כל השקיות האחרות.

כתב חידה

מילים מחכות לי מעבר פינות חדות

אני שומע אותן מלקקות סובלנות ממרזבים

משאירות לי טביעות אצבע צורבות

אני, אריה פח חלוד ומלא בקש,

נגרר לאורך על שביל לבנים מצהיבות

אל עיר ברקת מפויחת ופרוצה.

אל תגידו, אל תבשרו בחוצות

פן תעלוזנה השמועות

מאחורי המסך יש רק פינוקיו ארך אפיים

הסוחב סבך חוטי שקרים עצמיים.

מאוחרת השעה לפרום.

כדי לשמוע את שירת הלוויתן מתוך בטנו

צריך לברוח אפילו מאלוהים –

ולבחור בין יונה וקיקיון,

ליונה ועלה של זית.

הנה מבול אורב

ולי רק תיבת תהודה.

סוצ'ארט (בעקבות מסע לתאילנד)

סוצ'ארט¹ מתעורר כל יום בחמש וחצי בבוקר. הוא יודע שהוא לא באמת צריך, אבל הוא עושה את זה בשביל סבא קיאט². הוא כבר רגיל לעשות הכל בחושך: להתלבש במהירות, לשטוף את הפנים במים שבדלי. הוא כמעט לא צריך לעשות את זה בשקט, רוב הבית מתעורר בשעה הזאת. חוץ מאחותו הקטנה דאו³ הישנה על המזרון שלידו. הוא שמח בשבילה על עוד שעה של חלומות ונושק לה בלי שתתעורר. היא מסתובבת לצד השני כפי שהיא עושה בכל בוקר מאז שהיה בן ארבע.

בירידה במדרגות הצרות קומה אחת, מלווה אותו ריח חזק של קארי ויצורי ים. הגברת סוקהון⁴ מהדוכן שמול כבר החלה בהכנות לעוד יום של בישולים. הוא יורד עוד קומה בסולם ברזל לקומת הרחוב. סבא יושב במיטה היחידה בבית שהיא באמת מיטה. לפעמים סוצ'ארט צריך להעיר אותו אבל אף פעם לא בימי שני. בימי שני סבא מתעורר לבד מההתרגשות. יום שני הוא יום קדוש, וסבא אוהב לקדם אותו כמה שיותר מוקדם בבוקר.

סבא ממתין שסוצ'ארט ייגש אל המיטה ואז מסתובב ומוריד את שתי רגליו אל הרצפה באיטיות. סוצ'ארט ממהר להניח את הקפקפים של סבא במקום בו ינחתו רגליו ומתיישב על המיטה לימינו. "היום יום שני", אומר סבא, "יום טוב". הוא משלב את ידו עם ידו של סוצ'ארט ונעזר בו כדי לקום מהמיטה.

סוצ'ארט רוחץ לסבא את הפנים ועוזר לו להתלבש. הוא עוזר לו גם ללכת לשירותים. הוא ממלא את הדלי במים ומרוקן אותם לאסלה כשסבא מסיים. סבא כבר לא יכול להרים את הדלי לבד. הידיים שלו רועדות. כמה פעמים הדלי נשפך בחדרון הקטן עד שאימא מנתה את סוצ'ארט לעשות את הפעולה במקומו.

הם יוצאים אל הרחוב. בלילה ירד גשם והמדרכות חלקות וכהות. דוכן הפרחים נמצא ממש בסמטה שליד. הם צריכים לחצות גשר קטן מעל התעלה הירקרקה. סוצ'ארט מוודא שסבא הולך בקו ישר מפני שלגשר אין מעקה.

בדוכן הם קונים שתי מחרוזות פולחן צהובות לבנות. היד של סבא אוחזת את הזר בעדינות, בחמלה, בהמתנה.

הרחוב הריק מתחיל להתמלא באנשים. עגלות מזון חולפות אותם בדרכן לחנות הקרח, טוקטוקים מפוהקים מתחילים לטרטר בסמטאות. בתוך הקהל המתעורר, כתמים כתומים חומים מהלכים יחפים באיטיות ובדממה. הנזירים יוצאים לקבל את מנחות הבוקר ולהעניק ברכות למתפללים.

סוצ'ארט יודע שסבא מעדיף את הנזירים המבוגרים יותר. הוא כבר אמר לו בעבר שאינו סומך על פרחי המנזרים הצעירים. "בגילי ברכה צריכה שיהיה מאחוריה מטען חיים", הוא אומר וצוחק.

הנזיר המבוגר מתקרב אליהם בעצלתיים. הוא קד ומברך אותם בבוקר טוב תוך שהוא מגיש להם את תיק המנחות שהוא מחזיק תחת זרועו. הם מצמידים את ידיהם האחד לשנייה כשהם אוחזים את מחרוזת הפרחים בין שתי הידיים ומרכינים את ראשם. הנזיר מאחל להם שפע והצלחה והם מניחים את המחרוזות בתיקו לפני שימשיך בדרכו.

הם עושים דרכם חזרה הביתה, אבל היום הזה רק מתחיל. בבית סוצ'ארט בודק את הציוד לפני צאתם לעבודה. המגבר הקטן נמצא בתוך תיק הגב הכחול. רשרוש סטטי בטון גבוה מוודא עבורו שהבטריות טעונות. גם המיקרופון עובד.

הוא מעמיס על סבא את התיק ומרכיב על פניו משקפי שמש שחורים כהים. תיירים צריכים סמלים ברורים שיבהירו להם שמדובר באדם עיוור. הוא נותן לסבא את כוס הנדבות ביד שמאל וחוזר לעמוד מימינו כשזרועותיהם משולבות. כך הם יוצאים שוב לרחוב. סוצ'ארט מוביל את סבא על המדרכות ועל הגשרים אל הרחובות הראשיים, איפה שיש תיירים עשירים שאפשר לנגן על מצפונם. וזה מה שהוא עושה – הוא שר.

קולו של סוצ'ארט בוקע מן המגבר הקטן על גבו של סבא, צלול ועמוק. הוא משתדל לשיר על דברים עצובים. מנגינות נוגות שיפעילו את הרגש המתאים. הוא מושך את ההברות על גבי הטונים בדיוק מושלם, משחק עם הצלילים בעוד שהוא מחפש מבטים נדיבים ומפנה את עיניהם לכוס שמחזיק סבא.

הם הולכים דרך רחובות רבים. השוק בצ'יינה טאון כבר עמוס אדם כשהם מגיעים אליו. סמטאות צרות וצפופות המציעות אין סוף של סחורות למכירה. הם מתחילים באזור המזון ועוברים על פני שקיות עצומות של עור חזיר מטוגן. ארגזים של פטריות בכל מיני גדלים וצבעים ופירות טריים מיובשים ומוחמצים.

המאכלים מפנים את דרכם לנרות וקטורות. קישוטים לבית ולמקדשים שבחצרות הבתים, ואחר-כך דוכני הצעצועים. השיעול של סבא מתערבב עם צחוק הילדים ועם קריאות הסוחרים לפנות את הדרך לעגלות הנעות בדרך הצרה והבלתי אפשרית.

קולות מיקוח עולים מן החנויות השונות ומחירים מתאדים כמו התה החמוץ מתוק של גברת סוקהון. סבא מבקש לעצור ולנוח קצת. רגליו כואבות. סבא מתיישב על מעקה קטן בסמטה צדדית וסוצ'ארט מתיישב לרגלי הזקן ומעסה את רגליו. הוא מתעלם מן הלכלוך שדבק ברגליים הקמוטות ומן הצחנה שנאספה מן הצעידה ברחובותיה המזוהמים של בנגקוק. אצבעותיו חופרות לאורך השרירים, מחפשות לשחרר כיווצים ומכאובים.

"סוצ'ארט ילד טוב" אומר סבא, ונראה כי הוא מוכן להמשיך.

סוצ'ארט יודע שלא בשביל זה הם אוספים את הכסף, אך בכל זאת הוא קונה לסבא פודינג אורז מתוק באחת העגלות. סבא מריח ומחייך חיוך חסר שיניים. פודינג אורז הוא פינוק של ממש, במיוחד של מי שכבר הרבה שנים אין באפשרותו ללעוס.

הרחובות מתפתלים ומסתרגים עד כי לפעמים נדמה לסוצ'ארט כי אין להם סוף. כי אם יתמיד וילך בהם תמיד יקיפו אותו דוכנים של סחורות ואנשים. הוא מעולם לא יצא מבנגקוק. הוא חלם על כך, אך ידע שאין לו הרבה סיכויים להגשים את החלום. לדאו, אחותו אולי יהיה יותר מזל. אם יאסוף מספיק כסף אולי יוכלו לשלוח אותה לבית ספר טוב יותר. גם כך היא היתה תלמידה טובה ממנו, או לפחות טובה ממה שהוא היה כשעוד למד.

סוצ'ארט ממשיך לשיר ולחלום, אך עיניו אינן מפסיקות לתור אחר מבטים אשמים חמקניים. אנשים המחפשים לקנות שקט למצפונם תמורת כמה באטים. אסור להיות אדיש. אסור לוותר להם ולספק להם בידור בחינם. זאת עבודה, וככל עבודה אחרת יש לה את הדרישות שלה. סוצ'ארט יודע זאת היטב.

לקראת הערב הם חוזרים הביתה. סוצ'ארט מוריד מגבו של הזקן את התיק הכחול עם המגבר ומעסה שוב את רגליו. סבא ממשיך להשתעל וסוצ'ארט מנגב את פניו עם מטלית לחה. פניו של סבא מבהירים כשהוא מסיר מהן את האבק ופיח האגזוזים שצברו במשך היום ברחובות, וסבא מחייך שוב את חיוכו חסר השיניים בהמתנה. הוא יודע, הגיע הזמן לאכול.

סוצ'ארט סופר את הכסף שאספו במשך היום. יום שני הוא יום טוב. אנשים מרגישים נדיבים ביום שני. הוא מוציא 20 באט מתוך ערימת המטבעות ולוקח את סבא לבניין שמול ביתם. גברת סוקהון מחייכת אליהם חיוך עייף ומברכת אותם לשלום בנימוס.

סבא אוכל את המרק שלו בדממה. גברת סוקהון כבר יודעת לשים לו שם רק דברים רכים, בחתיכות קטנות. מפני שהוא לא יכול ללעוס ולחתוך בשיניו. סוצ'ארט יושב מול סבא וטורף ברעבתנות מנת מסמאן מהבילה בניחוחות קוקוס. הוא מביט בתיירים המעטים היושבים במקום מגחך לעצמו על שהם מתעקשים לאכול את האוכל במקלות.

הוא עצמו מעולם לא אכל במקלות, אלא תמיד במזלג וכף. אפילו סבא אינו משתמש יותר במקלות. אבל התיירים צריכים להרגיש שהם אוטנטיים. גם אם האוטנטיות היא רק מה שנתפס כך בעיניהם. הגברת סוקהון מביאה להם שתייה בפחיות סגורות או בבקבוקים.

סוצ'ארט מבקש לשתות אף הוא. היא מוציאה שקית פלסטיק קטנה, ממלאת בה קרח מן הארגז שבתחתית העגלה שלה ומוזגת לתוך הקרח כחצי בקבוק קולה. אצבעותיה המיומנות קושרות במהירות את השקית בלי לשכוח לדחוף בה קש רגע לפני הידוק הקשר.

סבא מסיים את המרק שלו ברעשים רמים. הגברת סוקהון מוזגת לו תוספת עם המצקת שלה וסוצ'ארט מעניק לה מבט של תודה.

עוד יום הסתיים. סוצ'ארט משכיב את סבא לישון מוקדם ושם את הבטריות של המגבר להטענה בחשמל. הוא עולה בסולם ואחר-כך עוד קומה במדרגות, ומשתרע על המזרון לצד אחותו.

דאו מסתובבת אליו ועיניה הגדולות תולות בו מבט עמוק ואוהב. "תשיר לי, סוצ'ארט"?

הוא שר לה שיר שמח.

* * *

1 - נולד לחיים טובים.
2 - מכובד, כבוד.
3 - כוכבים.
4- ריח נעים.

לילה והעיר

העיר מדלקת בי אישוני טווס

מעפעפת אלכוהול מופרז בורידיי.

געגוע בדראג, ודראג כדי להשכיח.

רחוב מסובב אותי, מעקם אותי, מעקל אותי,

מעכל אותי.

מניפות עיניים רהבתניות. רעבתניות

קוטפות ממני מבטים.

"עכשיו זה כל מה שיש" מזמזמים לי הרמזורים.

"אם תעצור או תעבור, תמיד תישאר עכשיו".

כביסה

נכתב עבור סדנת כתיבה יוצרת "טאבולה ראסה" ב-ACC תרצה גרנות.

אני כבר רגילה לשטויות של אסף בעלי. לכל הגברים יש את השטויות שלהם. אנחנו יודעות את זה, והחכמות שביננו יודעות איך לעבור עליהן לסדר היום. אם לא תעברי לסדר היום תפסידי בשתי מערכות. אולי ביותר.

אסף בעלי הוא מאלה שלא מסוגלים לזרוק שום דבר. חדר העבודה שלו עמוס בספרים ובערמות של דפים מהם הוא לא מסוגל להיפרד. בחדר הכביסה, שהפך עם הזמן למחסן מאולתר, ישנם מדפים על גבי מדפים עם ארגזים בהם אין סוף חפצים שונים המעלים אבק לצלילי סחיטה וייבוש. על ארון הבגדים שלו אין בכלל מה לדבר. אם רק אעז לזרוק על דעת עצמי טי שירט דהויה ומתפוררת, אשמע על זה במשך שבועות.

בהתחלה עוד נאבקתי בו. הזזתי דברים כדי לנקות אותם. בדקתי אם הוא שם לב שהם חסרים או אם שינו את מקומם... הוא היה שם לב בכל פעם מחדש. "יש לי את הסדר שלי בתוך הבלאגן", הוא אומר לי כל הזמן. מה שנכון נכון. הוא, תמיד יודע איפה למצוא את הדברים שלו.

גם לחלק את הבית לאזורים עבור החפצים "שלו" והחפצים "שלנו" לא עזר. הוא פלש מחדר העבודה לסלון ומהסלון לחדר השינה. חדר הכביסה הוא הכיבוש האחרון שלו ולמזלי יש שם עוד הרבה מקום, אבל זה רק עניין של זמן עד שנצטרך לעבור לדירה יותר גדולה.

אז ויתרתי. זה אסף וככה זה.

אף פעם לא הצלחתי להבין את ההיקשרות של אנשים לחפצים. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני יכולה להסתדר בלי האוטו שלי, אבל זאת היקשרות מעשית. אם מחר יחכה לי רכב אחר בחניה והוא עדיין יקח אותי לעבודה, זה לא ישנה לי שאין על הכיסא את הקרע מהסיגריה האחרונה שעישנתי ביום שבו הפסקתי לעשן.

עם אסף כמובן זה אחרת. בגלל זה כל-כך קשה לו להיפרד מכל דבר. כל חפץ הוא חוויה ומלואה שחיו נקשרו בה והוא אינו מוכן לוותר עליה. הוא שומר את הקיסם שהשתמשתי בו מארוחת הערב בה הציע לי נישואים. הוא שומר את תיק העבודה הראשון שלו למרות שהוא בן 15 וכבר היו לו מאז לפחות עוד שישה שבעה תיקים. אל תטעו, גם אותם הוא שומר.

יום אחד נתקלתי באוסף התיקים הזה. קול של שיעול וגניחות מצמררות הריץ אותי למחסן שם גיליתי לחרדתי שמכונת הכביסה שלנו התאבדה.

בית החזה שלה היה פעור בזמן שחולצות ומכנסיים נשפכו מתוכו כקרביים מטפטפים בתוך שלולית מקציפה. ידעתי שזה הסוף. היא גססה במשך מספר חודשים וידענו שבקרוב היא כבר לא תהיה איתנו יותר, למרות שעם אסף אי אפשר לדעת. הוא עוד מסוגל לשים אותה בתוך אקווריום זכוכית גדול באמצע הסלון ולא לתת לה ללכת. אני יודעת שלא ככה היא רוצה לסיים. היא רוצה ללכת בכבוד ושיזכרו אותה כמו שהיא היתה.

המצב דרש תגובה מהירה ויעילה. התקשרתי לעוזרי, השכן מלמטה כדי שיעזור לי להוריד את המכונה במהירות לרחוב שם אולי יקח אותה מישהו וימנע ממנה את גורלם המוזיאוני של רוב חפצינו הישנים. עד שעוזרי הגיע, אספתי את בגדים הרטובים לתוך גיגית וניקיתי את המים שנקוו אל חור הניקוז. היה זה אז שהבחנתי שחלק מהארגזים של אסף עומדים על הרצפה ולא על המדפים והם נרטבו בהצפה.

עוזרי דפק על הדלת ומהרתי לפתוח לו. הוא הביט בגופה החיוורת של מכונת הכביסה, שפשף את שתי ידיו על מכנסי הג'ינס הכמעט לבנים שלו, ואז בשילוב מושלם בין ג'נטלמניות ושוביניזם טהור התעקש להרים ולשאת אותה לבדו עד למדרכה מול הבניין. הוא אפילו סירב בנימוס לכוס הקפה שהצעתי לו בתמורה למאמץ. לא העזתי להציע לו יותר. גאווה תימנית היא משהו שלא כדאי להסתבך איתו.

חזרתי אל מה שהפך להיות באופן רשמי המחסן של אסף, במיוחד עכשיו כשמכונת הכביסה הלכה לעולם שכולו טוב. זה מעגל החיים כנראה... עם קצת מזל מה שהיה בארגזים נהרס ויהיה לי תירוץ טוב להשליך גם אותם.

קופסאות הקרטון הרטוב נפסקו בין ידיי והצלחתי ליילד מתוכן 7 תיקי עסקים, 5 כובעי מצחייה, זוג כפכפים שקופים וקופסת מתכת קטנה ומסוגננת שלרוב מחזיקים בה סיגריות.

פתאום כל מה שהיה בחדר נעלם: התיקים, הכובעים, הכפכפים – אפילו שיליית הקרטון המפורקת על הרצפה.

"אסף מעשן? כלומר עישן? כלומר – סיגריות"?!

דבר אחד אסף בעלי לא סבל. סיגריות וכל מה שקשור בהן. בכל פעם שהיינו מתיישבים עם חברים לשולחן, הוא היה מעביר בהפגנתיות את המאפרה לצד הרחוק ממנו ביותר. שנים לקח לי לשכנע אותו לא לקום בגסות ולעזוב את השולחן כשמישהו היה מוציא לתומו מצת מהכיס. הוא עדיין היה נשאר זעוף במקומו, על פניו הבעה דרמתית של חוסר שביעות רצון, ידיו מנפנפות באוויר את העשן גם אם לא נישא בכיוונו, והוא משתעל ומכחכח בגרונו עד שהמעשן המסכן היה עוזב את השולחן או לחילופין עד שהסיגריה היתה מסתיימת.

אם היה דבר שלא היה סיכוי למצוא בתוך כל החפצים שאסף אוגר, זה מאפרות, סיגריות וציוד נלווה אליהן. והנה, בכל זאת – קופסת מתכת קטנה וכסופה, ועליה מוטבעת בחוסר טעם משווע דמותה של נערה צעירה עם שיער ברונטי גלי וכובע שכבר הספיק לצאת מהאופנה ולחזור אליה לפחות 3 פעמים.

באופן רגיל לא היה לי סיכוי למצוא את הקופסא הזאת. מעולם לא חשבתי לחטט לאסף בחפציו הפרטיים, אבל היום, הקופסא הזאת פשוט זינקה לי אל הידיים.

קרבתי אותה לאפי אך לא הרחתי טבק. זה ודאי מפני שהיא סגורה כך היטב עם סוגר הפנינה המצועצע הזה. ומי זאת הבחורה הזאת הבוהה בי כך במבט ריקני. כזה חוסר טעם אפילו לאסף אין. ובכל זאת...

מה יהיה אם אפתח? ומה אם אמצא בפנים סודות שאסף לא רוצה שאדע? אבל אם הוא לא רוצה שאדע הרי שהם יכולים לפגוע בי... האם זו אישה אחרת שנתנה לו את הקופסא האיומה הזאת? אז אולי אדיף שאדע. כן, עדיף. בבת אחת פלשתי אל הקופסא.

בהתחלה חשבתי שלא היה בה כלום. רק פיסת בד דמוית סטן עדין. הרמתי אותה בעדינות וחשתי שהיא עוטפת דבר מה. דבר מה דקיק ועדין.

ניעור קל הפיל לתוך ידי כרטיס ביקור פשוט ומצהיב. "אורנה יקיר, TRT הנהלת חשבונות". כרטיס רגיל. לא מיוחד. כרטיס הביקור הראשון שהודפס עבורי, וכמעט היחיד בחיי. בצידו השני היה מצויר לב קטן בעט אדומה וליד הציור היה כתוב באותה עט "גם לא בשעות העבודה".

בזכות הכרטיס הזה, שהעזתי לתת בתור מנהלת חשבונות זוטרה ללקוח יפה בלורית שחלף במשרדי, אני נשואה לאסף כבר כמעט 20 שנה.

החזרתי את הדברים למקומם במהירות ורצתי. עוזרי פתח לי את הדלת בגופייה לבנה חסרת שרוולים. הוא לא הצליח להבין מדוע אני מבקשת שיעלה את מכונת הכביסה המקולקלת בחזרה אלינו הביתה.