מכתביות מאמריקה

חווה הרזה הסתכלה עלי בעיניים מצומצמות. לא מעניין אותי מה חושבים האחרים, לדעתי חווה הרזה היא הילדה הכי מפחידה בכיתה. יותר מליאת גוליית, יותר משגיב המכאיב.

"אני לא בטוחה שזה שווה שני הולי הובי", היא אמרה כמעט בלי להזיז את השפתיים. "המכתבייה הזאת שווה אולי הולי הובי אחד. אני חושבת ששני אמרה לי שהיא תיתן לי אחת כזאת במתנה"

חווה הרזה עשתה עבודה טובה בלערער את הביטחון המכירתי שלי, ובכל זאת בלעתי רוק ואמרתי בשיא האדישות שהצלחתי לגייס "טוב, אז לכי וקחי ממנה. אם היא אמרה שהיא תיתן לך – נראה אותה. אבל אחרי זה אני לא בטוחה שעוד יהיה לי את הנייר עם הלב ההוא שהוא מאמריקה".

חווה נעמדה במהירות. הפה שלה הפך להיות פס צר כמעט כמו העיניים והכתפיים שלה יצרו מן משלוש מפחיד עם הראש שרעד בשתיקה.

"את תראי צומי גומי! את תראי שיהיה לי נייר אחד עם לב מאמריקה. תהיה לי אולי חבילה שלמה של ניירות עם לב. כמה חבילות של ניירות מאמריקה. אני לא צריכה את הנייר שלך. אף אחד לצריך את הניירות שלך! אף אחד לא יחליף איתך ניירות מכתבים לעולם יותר צומי גומי. צומי גומי" – ואת זה היא מתחה בטון מאנפף ונמרח – "דבש על הלשון. צומי גומי פיפי ולישון". – ורצה משם אל מעגל בנות אחר שהחליף מכתביות.

XXX

אני בטוחה שאת שיעורי העסקים הראשונים שלי עשיתי בחלופת ניירות מכתבים. כמה למדתי על חוקי המסחר מן המשחק הנוסטלגי... קשה אפילו לי להאמין.

אוסף מכתביות הוא לא אוסף רגיל. הוא עסק. עסק שצריך להשקיע בו ולפתח אותו.

כמו כל עסק, הוא דורש הון התחלתי. את לא יכולה לקרוא לחבילת מכתביות אחת אוסף, אבל אם תבחרי אותה בקפידה ותעשי השקעה נכונה, עוד מעט יהיה לך אחד.

השלב הבא הוא פרסום. את מגדירה מטרה: לעשות את המכתביות שלך נחשקות, כדי שחברות יחליפו איתך והאוסף שלך יתגוון ויגדל. האסטרטגיה: פרסום מפה לאוזן. מה שהיום קוראים "ויראלי".

אני בחרתי להגיד שהמכתביות שלי הן מאמריקה, ולזה קוראים בימנו "מיתוג". אמריקה באותם ימים החליפה את המילה "מושלם", וככל שהיינו יותר צעירים, אמריקה היתה יותר רחוקה ונערצת.

זה היה שקר. קניתי את המכתביות שלי בחנות כלי הכתיבה השכונתית שלנו, אבל אז זה נראה לי כמשהו שיעזור לי להגיע למטרה שלי יותר מהר, וכילדה זה נראה לי בסדר.

עכשיו מגיע שלב הקניית הערך למותג. כדי לעשות מהעסק שלך רווחי, את צריכה לגרום לאנשים לחשוב שהוא שווה יותר ממה שהוא באמת. כך קרה שדרשתי מכל אחת מחברותי שני ניירות מכתבים זהים תמורת כל נייר "מאמריקה" שנתתי להן.

הן חשבו שאני פראיירית, בגלל שחכם יותר לדעתן היה לקחת שתי מכתביות שונות וכך להרחיב את הגיוון של האוסף שלי. לא היה אכפת להן להיפתר מניירות זהים שהיו להן כמוהם הרבה.

כמובן שאם היו רואות את העתיד כמוני, היו מבינות שאחליף את אחד הניירות תמורת שנים אחרים, בעוד שאשמור לי גם העתק מן המקורי. כך האוסף שלי ימשיך לגדול ולגדול – יותר משלהן.

XXX

שני התיישבה במקומה הקבוע בכיתה, ממש בכיסא שלפני השולחן שלי. היא סידרה את אוסף המכתביות המפואר שלה, שנטרף במהלך הפסקת העשר הארוכה ביותר בחיי.

חווה הרזה התיישבה לשולחנה הצמוד לשולחן המורה. אם היא לא יושבת שם היא תמיד מתלוננת שמסתירים לה, אבל היא מתכוונת שמסתירים אותה בזמן שהיא מצביעה. גם ככה האצבע שלה כל הזמן למעלה כששואלים שאלות.

המורה סימה נכנסה לכיתה והשיעור בתורה החל. שני הסתובבה ולקחה ממני את המחק. כשהחזירה אותו כעבור מספר דקות היה מצורף אליו פתק: "אני צריכה להחליף איתך נייר אחד מאמריכה".

ידעתי בדיוק למה היא צריכה אותו. שני היתה לחוצה. אתמול גם היא סירבה להצעה העסקית שהצגתי היום לחווה. הפכתי את הפתק. בידיים רועדות כתבתי עליו "שתי מכתביות של נערת התות ואחד הולי הובי". והעברתי לה את המחק שוב.

היא משכה בכתפיה, והנהנה.

XXX

אוסף המכתביות שלי גדל יפה, ולימים אפילו הורשתי אותו לאחותי הקטנה, שמצאה בו כמובן הרבה פחות עניין ממני.

השנים של המכתביות חלפו. שחקנו אז בקלאס ובחבל, אבל הכי אהבתי את משחקי הגומי. הכינוי שדבק בי עוד לפניכן, הפך אותי למפורסמת. מכל פינה בבית הספר או בגני השעשועים יכולתי לשמוע בנות שרות את השיר שלי תוך כדי משחק. "צומי גומי דבש על הלשון, צומי גומי פיפי ולישון".

אני יודעת שחווה הרזה המציאה את השיר המטופש הזה כדי לפגוע בי, אבל כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו, אני זוכרת שידעתי שזה שיר ההפסד של חווה ושיר הניצחון שלי.

XXX

חווה הרזה נעמדה מול השולחן שלי ונופפה נייר מכתבים עם לב ממש סנטימטרים ספורים מפניי. "את רואה צומי גומי! אמרתי לך. אמרתי לך שיהיה לי נייר מאמריקה. את סתם צומי גומי אחת! אני לא צריכה את הניירות שלך". את המילה האחרונה היא הדגישה מאוד.

הבטתי בה דוממת, ואז שאלתי "היא נתנה לך אותו במתנה כמו שאמרת"?

חווה הרזה ידעה שאין לה טעם לשקר. היא רקעה בעצבים. "לא". בשקט הוסיפה, "הייתי צריכה לתת לה שני ניירות של תהילה ואחד של הולי הובי. אבל –" וכאן היא שוב הרימה את קולה, "לך אין הולי הובי, יש לך רק ניירות מאמריקה. זה בכלל לא אוסף"!

הוצאתי את שלושת ניירות המכתבים החדשים שלי מתחתית הערימה. חווה החווירה והשתתקה.

"את פשוט צומי גומי אחת! פשוט צומי גומי גדולה ומעצבנת! צומי גומי דבש על הלשון. צומי גומי פיפי ולישון".

XXX

לא הפכתי להיות סוחרת גדולה. אני לא מכהנת כיו"ר של איגוד תעשייתי כזה או אחר... אבל אני בטוחה שלמדתי משהו על החיים.

לגבי המכתביות... מעולם לא בדקתי את שם היצרן על האריזה. אולי אחרי הכל הן היו מאמריקה...

פיות של יום אחד

היום מתחיל לחדור דרך ערפיח סמיך המכסה את השמים; קרני שמש חיוורות מפלסות את דרכן באבק, עשן ואובך, מראה מוכר היטב לכל מי שלונדון היא ביתו.
שכונת אילינג , מתעוררת לעוד בוקר בריטי מקפיא נשימה.
בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים מסתופפים כמו חתולים על מכסה מנוע של מכונית חונה כדי לזכות במעט חום, ורחובות צרים מתמתחים בקוים כמעט ישרים.
הכבישים שחורים עדיין מן הגשם שירד בלילה, ובצידם שיחי גדר חיה שכולם מתכוונים לגזום אך אף פעם לא מספיקים.
בתחנה הקטנה, אנשים כבר נאספים ליד חלון רכישת הכרטיסים כדי להתלונן על אחור הרכבת הראשונה. קול כרוז נשי ברמקול מתנצל ביובש על דקות שאיש לעולם לא יחזיר.

***

זהו בית לבנים אדומות טיפוסי בן שלוש קומות. כמו רוב הבתים בשכונה, הוא מתוכנן להיות צר וגבוה. מדרגות צפופות מובילות בין קומת הכניסה, קומת ההורים, ועליית הגג.
מרגרט נמצאת היכן שתמיד ניתן למצוא אותה. על ספסל אדן החלון הפנימי, בחדרה אשר בקומה השלישית. היא ישובה על בירכיה, עיניה בוהות בחלון עטוף כפור.
כתונת הלילה שלה לבנה ודקה ושיערה גולש עליה בגלים של חום אדמדם. היא מסיתה אותו מפניה בתנועה איטית וחושפת אסופת נמשים על לחיה.
בירכיה קיבלו גוון אפור תכלכל מן הישיבה, והיא כמעט ולא חשה בהן, אך אין הדבר משנה. כולה דרוכה ומרוכזת בחלון מולה.
החלון צופה אל חצר פרטית קטנה ומוקפת חומה, אך מרגרט אינה יכולה לראות דבר כעת דרכו, פרט לחושך הולך ומחוויר.
היא מושכת את שרוול כתונת הלילה בקצה ידה ומנסה לנגב חרך צפייה בזכוכית האטומה.
ללא הואיל. הכפור מכסה את הזגוגית גם מבחוץ.
צליל דפיקה קפיצי מודיע שאימא הדליקה את האור בחדר המדרגות ומייד תיכנס לחדר.
מרגרט נשארת במקומה אך מתכווצת.
האם מקישה על דלת החדר אך אינה ממתינה לאישור כניסה. אחרי הכל הילדה בת שש...
- מרגרט?
הילדה מצטמררת אך עיניה נותרות לבהות בזכוכית.
מיטת הילדים עומדת מסודרת כנגד החלון. השמיכה עדיין מתוחה תחת המזרן. אין אפילו שקע בכרית
- שוב לא ישנת כל הלילה? זה קורה הרבה לאחרונה...
הילדה לא מסתובבת אבל מושכת בכתפיה.
- מזל שהיום יום ראשון ואת לא צריכה ללכת לבית הספר. תוכלי לישון במשך היום.
בנעלי בית צמריריות, צועדת האם ללא קול על רצפת העץ של החדר ומתיישבת ליד ביתה.
- מה את מנסה לראות שם בחוץ?

- אני צריכה לראות שהן מגיעות.
האם מביטה אף היא בחלון הקפוא.
- מי מגיעות?

- הפיות.
האם מניחה את ידה על כתפה הצנומה של ביתה.
- הן צריכות להגיע עכשיו?
שתיקה.
- הן באות כל יום. בזריחה.
עיניה של הילדה חומות ועמוקות. העפעפיים תלויים רק מעט מעל האישונים, מנסים ליפול בכבדות אך לא מצליחים לגבור על ההמתנה.
- הן חיות רק יום אחד אימא. חיים כל-כך קצרים... בבוקר הן בוקעות מביצים קטנות שעל הפרחים בחצר, ואז – מתעופפות להן לפה ולשם. הן לא באמת יודעות למה... הן לא מספיקות להבין –
האם נושכת את שפתיה מאחורי הילדה. שולחת ידיים רועדות לאסוף מפניה את השיער החום אדום הסורר.
- בלילה הן מדביקות מתחת לפרחים ביצים חדשות, בשביל הפיות שיבקעו ביום לאחר מכן. הן חייבות להדביק אותן במקומות שהטל אינו מגיע... וגם הצעקות.
משב רוח מרעיד את עליית הגג וכנפי החלון הסגור מתדפקות בעוצמה אל תוך מסגרתן.
- הן מספרות לי הכל מאמה – לפני שהן מתות. הן אומרות לי שהן שומעות בלילה את הצעקות שלך ושל אבא. חלק מהן כל-כך נבהלות, שזה הורג אותן לפני הזמן.

הילדה מנסה שוב לנקות את הזגוגית מן הכפור. נדמה שחריץ קטן של נוף נגלה דרך הערפל הקפוא.
- כשהן באות, הן מתיישבות על המיטה שלי ומדברות. אחרי זה הן שוכבות ונרדמות, וכשהן מתות הן הופכות לאור קטן. רק כשזה קורה, אני יכולה ללכת לישון.
קול הרדיו מנסר מהקומה מתחת. אבא קולה צנימים על הכיריים כמו בכל יום ראשון בבוקר. אחר-כך הוא יתיישב בכורסה שלו עם עיתוני סוף השבוע, ירטון לעצמו עד הצהריים ואז יצא מהבית עד הערב.
- את צריכה ללכת עכשיו מאמה.
הילדה נושאת את עיניה אל אימה.
- הן עלולות לפחד ממך - בגלל הצעקות. אני מסבירה להן שאתם לא מתכוונים באמת. אבל הן לא מאמינות לי. אם הן לא תבאנה, אני לעולם לא אוכל להירדם.
לסתותיה של האם נלחצות האחת אל השניה. היא מהדקת את שיניה בכוח כדי למנוע את פרפור שפתיה הדקיקות.
בכבדות היא מושכת את גופה בתנופה ממקומה שעל רצפת העץ.
הילדה מחזירה את מבטה אל החלון, יודעת אך לא שומעת את האם נסוגה לכיוון הדלת בנעליה הצמריריות.
כשנסגרת הדלת, מושיטה הילדה את ידה ופותחת בעדינות את החלון.
נקודות אור חיוורות שפילסו דרכן בערפיח, אבק ואובך, ממלאות את החדר ביחד עם צינת הבוקר.
משב רוח קפוא נושק לנמשי הילדה, בעודה קמה מעדן החלון ונכנסת אל המיטה.
בקומה מתחת, הרדיו מפסיק לנסר.