היום מתחיל לחדור דרך ערפיח סמיך המכסה את השמים; קרני שמש חיוורות מפלסות את דרכן באבק, עשן ואובך, מראה מוכר היטב לכל מי שלונדון היא ביתו.
שכונת אילינג , מתעוררת לעוד בוקר בריטי מקפיא נשימה.
בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים מסתופפים כמו חתולים על מכסה מנוע של מכונית חונה כדי לזכות במעט חום, ורחובות צרים מתמתחים בקוים כמעט ישרים.
הכבישים שחורים עדיין מן הגשם שירד בלילה, ובצידם שיחי גדר חיה שכולם מתכוונים לגזום אך אף פעם לא מספיקים.
בתחנה הקטנה, אנשים כבר נאספים ליד חלון רכישת הכרטיסים כדי להתלונן על אחור הרכבת הראשונה. קול כרוז נשי ברמקול מתנצל ביובש על דקות שאיש לעולם לא יחזיר.
שכונת אילינג , מתעוררת לעוד בוקר בריטי מקפיא נשימה.
בתים קטנים עם גגות רעפים אדומים מסתופפים כמו חתולים על מכסה מנוע של מכונית חונה כדי לזכות במעט חום, ורחובות צרים מתמתחים בקוים כמעט ישרים.
הכבישים שחורים עדיין מן הגשם שירד בלילה, ובצידם שיחי גדר חיה שכולם מתכוונים לגזום אך אף פעם לא מספיקים.
בתחנה הקטנה, אנשים כבר נאספים ליד חלון רכישת הכרטיסים כדי להתלונן על אחור הרכבת הראשונה. קול כרוז נשי ברמקול מתנצל ביובש על דקות שאיש לעולם לא יחזיר.
***
זהו בית לבנים אדומות טיפוסי בן שלוש קומות. כמו רוב הבתים בשכונה, הוא מתוכנן להיות צר וגבוה. מדרגות צפופות מובילות בין קומת הכניסה, קומת ההורים, ועליית הגג.
מרגרט נמצאת היכן שתמיד ניתן למצוא אותה. על ספסל אדן החלון הפנימי, בחדרה אשר בקומה השלישית. היא ישובה על בירכיה, עיניה בוהות בחלון עטוף כפור.
כתונת הלילה שלה לבנה ודקה ושיערה גולש עליה בגלים של חום אדמדם. היא מסיתה אותו מפניה בתנועה איטית וחושפת אסופת נמשים על לחיה.
בירכיה קיבלו גוון אפור תכלכל מן הישיבה, והיא כמעט ולא חשה בהן, אך אין הדבר משנה. כולה דרוכה ומרוכזת בחלון מולה.
החלון צופה אל חצר פרטית קטנה ומוקפת חומה, אך מרגרט אינה יכולה לראות דבר כעת דרכו, פרט לחושך הולך ומחוויר.
היא מושכת את שרוול כתונת הלילה בקצה ידה ומנסה לנגב חרך צפייה בזכוכית האטומה.
ללא הואיל. הכפור מכסה את הזגוגית גם מבחוץ.
צליל דפיקה קפיצי מודיע שאימא הדליקה את האור בחדר המדרגות ומייד תיכנס לחדר.
מרגרט נשארת במקומה אך מתכווצת.
האם מקישה על דלת החדר אך אינה ממתינה לאישור כניסה. אחרי הכל הילדה בת שש...
- מרגרט?
הילדה מצטמררת אך עיניה נותרות לבהות בזכוכית.
מיטת הילדים עומדת מסודרת כנגד החלון. השמיכה עדיין מתוחה תחת המזרן. אין אפילו שקע בכרית
- שוב לא ישנת כל הלילה? זה קורה הרבה לאחרונה...
הילדה לא מסתובבת אבל מושכת בכתפיה.
- מזל שהיום יום ראשון ואת לא צריכה ללכת לבית הספר. תוכלי לישון במשך היום.
בנעלי בית צמריריות, צועדת האם ללא קול על רצפת העץ של החדר ומתיישבת ליד ביתה.
- מה את מנסה לראות שם בחוץ?
- אני צריכה לראות שהן מגיעות.
האם מביטה אף היא בחלון הקפוא.
- מי מגיעות?
- הפיות.
האם מניחה את ידה על כתפה הצנומה של ביתה.
- הן צריכות להגיע עכשיו?
שתיקה.
- הן באות כל יום. בזריחה.
עיניה של הילדה חומות ועמוקות. העפעפיים תלויים רק מעט מעל האישונים, מנסים ליפול בכבדות אך לא מצליחים לגבור על ההמתנה.
- הן חיות רק יום אחד אימא. חיים כל-כך קצרים... בבוקר הן בוקעות מביצים קטנות שעל הפרחים בחצר, ואז – מתעופפות להן לפה ולשם. הן לא באמת יודעות למה... הן לא מספיקות להבין –
האם נושכת את שפתיה מאחורי הילדה. שולחת ידיים רועדות לאסוף מפניה את השיער החום אדום הסורר.
- בלילה הן מדביקות מתחת לפרחים ביצים חדשות, בשביל הפיות שיבקעו ביום לאחר מכן. הן חייבות להדביק אותן במקומות שהטל אינו מגיע... וגם הצעקות.
משב רוח מרעיד את עליית הגג וכנפי החלון הסגור מתדפקות בעוצמה אל תוך מסגרתן.
- הן מספרות לי הכל מאמה – לפני שהן מתות. הן אומרות לי שהן שומעות בלילה את הצעקות שלך ושל אבא. חלק מהן כל-כך נבהלות, שזה הורג אותן לפני הזמן.
הילדה מנסה שוב לנקות את הזגוגית מן הכפור. נדמה שחריץ קטן של נוף נגלה דרך הערפל הקפוא.
- כשהן באות, הן מתיישבות על המיטה שלי ומדברות. אחרי זה הן שוכבות ונרדמות, וכשהן מתות הן הופכות לאור קטן. רק כשזה קורה, אני יכולה ללכת לישון.
קול הרדיו מנסר מהקומה מתחת. אבא קולה צנימים על הכיריים כמו בכל יום ראשון בבוקר. אחר-כך הוא יתיישב בכורסה שלו עם עיתוני סוף השבוע, ירטון לעצמו עד הצהריים ואז יצא מהבית עד הערב.
- את צריכה ללכת עכשיו מאמה.
הילדה נושאת את עיניה אל אימה.
- הן עלולות לפחד ממך - בגלל הצעקות. אני מסבירה להן שאתם לא מתכוונים באמת. אבל הן לא מאמינות לי. אם הן לא תבאנה, אני לעולם לא אוכל להירדם.
לסתותיה של האם נלחצות האחת אל השניה. היא מהדקת את שיניה בכוח כדי למנוע את פרפור שפתיה הדקיקות.
בכבדות היא מושכת את גופה בתנופה ממקומה שעל רצפת העץ.
הילדה מחזירה את מבטה אל החלון, יודעת אך לא שומעת את האם נסוגה לכיוון הדלת בנעליה הצמריריות.
כשנסגרת הדלת, מושיטה הילדה את ידה ופותחת בעדינות את החלון.
נקודות אור חיוורות שפילסו דרכן בערפיח, אבק ואובך, ממלאות את החדר ביחד עם צינת הבוקר.
משב רוח קפוא נושק לנמשי הילדה, בעודה קמה מעדן החלון ונכנסת אל המיטה.
בקומה מתחת, הרדיו מפסיק לנסר.
מרגרט נמצאת היכן שתמיד ניתן למצוא אותה. על ספסל אדן החלון הפנימי, בחדרה אשר בקומה השלישית. היא ישובה על בירכיה, עיניה בוהות בחלון עטוף כפור.
כתונת הלילה שלה לבנה ודקה ושיערה גולש עליה בגלים של חום אדמדם. היא מסיתה אותו מפניה בתנועה איטית וחושפת אסופת נמשים על לחיה.
בירכיה קיבלו גוון אפור תכלכל מן הישיבה, והיא כמעט ולא חשה בהן, אך אין הדבר משנה. כולה דרוכה ומרוכזת בחלון מולה.
החלון צופה אל חצר פרטית קטנה ומוקפת חומה, אך מרגרט אינה יכולה לראות דבר כעת דרכו, פרט לחושך הולך ומחוויר.
היא מושכת את שרוול כתונת הלילה בקצה ידה ומנסה לנגב חרך צפייה בזכוכית האטומה.
ללא הואיל. הכפור מכסה את הזגוגית גם מבחוץ.
צליל דפיקה קפיצי מודיע שאימא הדליקה את האור בחדר המדרגות ומייד תיכנס לחדר.
מרגרט נשארת במקומה אך מתכווצת.
האם מקישה על דלת החדר אך אינה ממתינה לאישור כניסה. אחרי הכל הילדה בת שש...
- מרגרט?
הילדה מצטמררת אך עיניה נותרות לבהות בזכוכית.
מיטת הילדים עומדת מסודרת כנגד החלון. השמיכה עדיין מתוחה תחת המזרן. אין אפילו שקע בכרית
- שוב לא ישנת כל הלילה? זה קורה הרבה לאחרונה...
הילדה לא מסתובבת אבל מושכת בכתפיה.
- מזל שהיום יום ראשון ואת לא צריכה ללכת לבית הספר. תוכלי לישון במשך היום.
בנעלי בית צמריריות, צועדת האם ללא קול על רצפת העץ של החדר ומתיישבת ליד ביתה.
- מה את מנסה לראות שם בחוץ?
- אני צריכה לראות שהן מגיעות.
האם מביטה אף היא בחלון הקפוא.
- מי מגיעות?
- הפיות.
האם מניחה את ידה על כתפה הצנומה של ביתה.
- הן צריכות להגיע עכשיו?
שתיקה.
- הן באות כל יום. בזריחה.
עיניה של הילדה חומות ועמוקות. העפעפיים תלויים רק מעט מעל האישונים, מנסים ליפול בכבדות אך לא מצליחים לגבור על ההמתנה.
- הן חיות רק יום אחד אימא. חיים כל-כך קצרים... בבוקר הן בוקעות מביצים קטנות שעל הפרחים בחצר, ואז – מתעופפות להן לפה ולשם. הן לא באמת יודעות למה... הן לא מספיקות להבין –
האם נושכת את שפתיה מאחורי הילדה. שולחת ידיים רועדות לאסוף מפניה את השיער החום אדום הסורר.
- בלילה הן מדביקות מתחת לפרחים ביצים חדשות, בשביל הפיות שיבקעו ביום לאחר מכן. הן חייבות להדביק אותן במקומות שהטל אינו מגיע... וגם הצעקות.
משב רוח מרעיד את עליית הגג וכנפי החלון הסגור מתדפקות בעוצמה אל תוך מסגרתן.
- הן מספרות לי הכל מאמה – לפני שהן מתות. הן אומרות לי שהן שומעות בלילה את הצעקות שלך ושל אבא. חלק מהן כל-כך נבהלות, שזה הורג אותן לפני הזמן.
הילדה מנסה שוב לנקות את הזגוגית מן הכפור. נדמה שחריץ קטן של נוף נגלה דרך הערפל הקפוא.
- כשהן באות, הן מתיישבות על המיטה שלי ומדברות. אחרי זה הן שוכבות ונרדמות, וכשהן מתות הן הופכות לאור קטן. רק כשזה קורה, אני יכולה ללכת לישון.
קול הרדיו מנסר מהקומה מתחת. אבא קולה צנימים על הכיריים כמו בכל יום ראשון בבוקר. אחר-כך הוא יתיישב בכורסה שלו עם עיתוני סוף השבוע, ירטון לעצמו עד הצהריים ואז יצא מהבית עד הערב.
- את צריכה ללכת עכשיו מאמה.
הילדה נושאת את עיניה אל אימה.
- הן עלולות לפחד ממך - בגלל הצעקות. אני מסבירה להן שאתם לא מתכוונים באמת. אבל הן לא מאמינות לי. אם הן לא תבאנה, אני לעולם לא אוכל להירדם.
לסתותיה של האם נלחצות האחת אל השניה. היא מהדקת את שיניה בכוח כדי למנוע את פרפור שפתיה הדקיקות.
בכבדות היא מושכת את גופה בתנופה ממקומה שעל רצפת העץ.
הילדה מחזירה את מבטה אל החלון, יודעת אך לא שומעת את האם נסוגה לכיוון הדלת בנעליה הצמריריות.
כשנסגרת הדלת, מושיטה הילדה את ידה ופותחת בעדינות את החלון.
נקודות אור חיוורות שפילסו דרכן בערפיח, אבק ואובך, ממלאות את החדר ביחד עם צינת הבוקר.
משב רוח קפוא נושק לנמשי הילדה, בעודה קמה מעדן החלון ונכנסת אל המיטה.
בקומה מתחת, הרדיו מפסיק לנסר.
