מילים מחכות לי מעבר פינות חדות
אני שומע אותן מלקקות סובלנות ממרזבים
משאירות לי טביעות אצבע צורבות
אני, אריה פח חלוד ומלא בקש,
נגרר לאורך על שביל לבנים מצהיבות
אל עיר ברקת מפויחת ופרוצה.
אל תגידו, אל תבשרו בחוצות
פן תעלוזנה השמועות
מאחורי המסך יש רק פינוקיו ארך אפיים
הסוחב סבך חוטי שקרים עצמיים.
מאוחרת השעה לפרום.
כדי לשמוע את שירת הלוויתן מתוך בטנו
צריך לברוח אפילו מאלוהים –
ולבחור בין יונה וקיקיון,
ליונה ועלה של זית.
הנה מבול אורב
ולי רק תיבת תהודה.
