חווה הרזה הסתכלה עלי בעיניים מצומצמות. לא מעניין אותי מה חושבים האחרים, לדעתי חווה הרזה היא הילדה הכי מפחידה בכיתה. יותר מליאת גוליית, יותר משגיב המכאיב.
"אני לא בטוחה שזה שווה שני הולי הובי", היא אמרה כמעט בלי להזיז את השפתיים. "המכתבייה הזאת שווה אולי הולי הובי אחד. אני חושבת ששני אמרה לי שהיא תיתן לי אחת כזאת במתנה"
חווה הרזה עשתה עבודה טובה בלערער את הביטחון המכירתי שלי, ובכל זאת בלעתי רוק ואמרתי בשיא האדישות שהצלחתי לגייס "טוב, אז לכי וקחי ממנה. אם היא אמרה שהיא תיתן לך – נראה אותה. אבל אחרי זה אני לא בטוחה שעוד יהיה לי את הנייר עם הלב ההוא שהוא מאמריקה".
חווה נעמדה במהירות. הפה שלה הפך להיות פס צר כמעט כמו העיניים והכתפיים שלה יצרו מן משלוש מפחיד עם הראש שרעד בשתיקה.
"את תראי צומי גומי! את תראי שיהיה לי נייר אחד עם לב מאמריקה. תהיה לי אולי חבילה שלמה של ניירות עם לב. כמה חבילות של ניירות מאמריקה. אני לא צריכה את הנייר שלך. אף אחד לצריך את הניירות שלך! אף אחד לא יחליף איתך ניירות מכתבים לעולם יותר צומי גומי. צומי גומי" – ואת זה היא מתחה בטון מאנפף ונמרח – "דבש על הלשון. צומי גומי פיפי ולישון". – ורצה משם אל מעגל בנות אחר שהחליף מכתביות.
XXX
אני בטוחה שאת שיעורי העסקים הראשונים שלי עשיתי בחלופת ניירות מכתבים. כמה למדתי על חוקי המסחר מן המשחק הנוסטלגי... קשה אפילו לי להאמין.
אוסף מכתביות הוא לא אוסף רגיל. הוא עסק. עסק שצריך להשקיע בו ולפתח אותו.
כמו כל עסק, הוא דורש הון התחלתי. את לא יכולה לקרוא לחבילת מכתביות אחת אוסף, אבל אם תבחרי אותה בקפידה ותעשי השקעה נכונה, עוד מעט יהיה לך אחד.
השלב הבא הוא פרסום. את מגדירה מטרה: לעשות את המכתביות שלך נחשקות, כדי שחברות יחליפו איתך והאוסף שלך יתגוון ויגדל. האסטרטגיה: פרסום מפה לאוזן. מה שהיום קוראים "ויראלי".
אני בחרתי להגיד שהמכתביות שלי הן מאמריקה, ולזה קוראים בימנו "מיתוג". אמריקה באותם ימים החליפה את המילה "מושלם", וככל שהיינו יותר צעירים, אמריקה היתה יותר רחוקה ונערצת.
זה היה שקר. קניתי את המכתביות שלי בחנות כלי הכתיבה השכונתית שלנו, אבל אז זה נראה לי כמשהו שיעזור לי להגיע למטרה שלי יותר מהר, וכילדה זה נראה לי בסדר.
עכשיו מגיע שלב הקניית הערך למותג. כדי לעשות מהעסק שלך רווחי, את צריכה לגרום לאנשים לחשוב שהוא שווה יותר ממה שהוא באמת. כך קרה שדרשתי מכל אחת מחברותי שני ניירות מכתבים זהים תמורת כל נייר "מאמריקה" שנתתי להן.
הן חשבו שאני פראיירית, בגלל שחכם יותר לדעתן היה לקחת שתי מכתביות שונות וכך להרחיב את הגיוון של האוסף שלי. לא היה אכפת להן להיפתר מניירות זהים שהיו להן כמוהם הרבה.
כמובן שאם היו רואות את העתיד כמוני, היו מבינות שאחליף את אחד הניירות תמורת שנים אחרים, בעוד שאשמור לי גם העתק מן המקורי. כך האוסף שלי ימשיך לגדול ולגדול – יותר משלהן.
XXX
שני התיישבה במקומה הקבוע בכיתה, ממש בכיסא שלפני השולחן שלי. היא סידרה את אוסף המכתביות המפואר שלה, שנטרף במהלך הפסקת העשר הארוכה ביותר בחיי.
חווה הרזה התיישבה לשולחנה הצמוד לשולחן המורה. אם היא לא יושבת שם היא תמיד מתלוננת שמסתירים לה, אבל היא מתכוונת שמסתירים אותה בזמן שהיא מצביעה. גם ככה האצבע שלה כל הזמן למעלה כששואלים שאלות.
המורה סימה נכנסה לכיתה והשיעור בתורה החל. שני הסתובבה ולקחה ממני את המחק. כשהחזירה אותו כעבור מספר דקות היה מצורף אליו פתק: "אני צריכה להחליף איתך נייר אחד מאמריכה".
ידעתי בדיוק למה היא צריכה אותו. שני היתה לחוצה. אתמול גם היא סירבה להצעה העסקית שהצגתי היום לחווה. הפכתי את הפתק. בידיים רועדות כתבתי עליו "שתי מכתביות של נערת התות ואחד הולי הובי". והעברתי לה את המחק שוב.
היא משכה בכתפיה, והנהנה.
XXX
אוסף המכתביות שלי גדל יפה, ולימים אפילו הורשתי אותו לאחותי הקטנה, שמצאה בו כמובן הרבה פחות עניין ממני.
השנים של המכתביות חלפו. שחקנו אז בקלאס ובחבל, אבל הכי אהבתי את משחקי הגומי. הכינוי שדבק בי עוד לפניכן, הפך אותי למפורסמת. מכל פינה בבית הספר או בגני השעשועים יכולתי לשמוע בנות שרות את השיר שלי תוך כדי משחק. "צומי גומי דבש על הלשון, צומי גומי פיפי ולישון".
אני יודעת שחווה הרזה המציאה את השיר המטופש הזה כדי לפגוע בי, אבל כבר בפעם הראשונה ששמעתי אותו, אני זוכרת שידעתי שזה שיר ההפסד של חווה ושיר הניצחון שלי.
XXX
חווה הרזה נעמדה מול השולחן שלי ונופפה נייר מכתבים עם לב ממש סנטימטרים ספורים מפניי. "את רואה צומי גומי! אמרתי לך. אמרתי לך שיהיה לי נייר מאמריקה. את סתם צומי גומי אחת! אני לא צריכה את הניירות שלך". את המילה האחרונה היא הדגישה מאוד.
הבטתי בה דוממת, ואז שאלתי "היא נתנה לך אותו במתנה כמו שאמרת"?
חווה הרזה ידעה שאין לה טעם לשקר. היא רקעה בעצבים. "לא". בשקט הוסיפה, "הייתי צריכה לתת לה שני ניירות של תהילה ואחד של הולי הובי. אבל –" וכאן היא שוב הרימה את קולה, "לך אין הולי הובי, יש לך רק ניירות מאמריקה. זה בכלל לא אוסף"!
הוצאתי את שלושת ניירות המכתבים החדשים שלי מתחתית הערימה. חווה החווירה והשתתקה.
"את פשוט צומי גומי אחת! פשוט צומי גומי גדולה ומעצבנת! צומי גומי דבש על הלשון. צומי גומי פיפי ולישון".
XXX
לא הפכתי להיות סוחרת גדולה. אני לא מכהנת כיו"ר של איגוד תעשייתי כזה או אחר... אבל אני בטוחה שלמדתי משהו על החיים.
לגבי המכתביות... מעולם לא בדקתי את שם היצרן על האריזה. אולי אחרי הכל הן היו מאמריקה...
